תוספתא כפשוטה על פסחים ז׳:ב׳

2 6-7. הפסח מחזירין אותו שלם ואין מחזירין אותו חתכות דברי ר' יהודה. לפי העניין משמע שדברי ר' יהודה דבוקים להלכה שלפניה, כלומר, בשבת. ובירושלמי שבת פ"א ה"י, ד' ע"ב: אתא ר' אחא בשם ר' שמעון בי רבי פסח שנצלה כל צורכו מותר להחזירו על גבי כירה שאינה קטומה. ולעיל פ"ו ה"י, שו' 53, סד"ה והנה הסקנו ששיעור צלייה בפסח הוא יותר משיעור מאכל בן דרוסאי, ולפ"ז אם הפסח נתבשל כמאכל בר דרוסאי עדיין הוא נא, ואסור בפסח, ומסתבר שאסור להחזירו לתנור אפילו כשהוא שלם, שהרי ע"י הצלייה הנוספת מתקנו לאכילת שבת, ולא התירו אלא כשנתבשל כל צורכו, והוא יותר ממאכל בר דרוסאי, כמי שהכריח לנכון במנחת סולת, ל"ד ע"ג ואילך. ולהלן בהערה 1 הבאנו ראיות נוספות לדבריו. ולהלן בירושלמי שבת שם הי"א: פסח מחזירו את שלם, ואין את מחזירו מחותך. ר' שמואל בשם ר' זעירא מפני פסולו. א"ר יוסי ויאות, לאוכלו אין את יכול דכתיב אל תאכלו ממנו נא. ולצלותו אין את יכול שלא יהא כצולה בשבת. מתוך שאת אומר שהוא מותר, אף הוא אינו צולה אותו כל צורכו מבעוד יום. מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא צולה אותו כל צורכו מבעוד יום. ר' ליעזר בי ר' יוסי שאל צלייו שלם, וחיתכו מהו מיחזרתיה ומשחנתיה. ומכאן שהירושלמי פירש "אין את מחזירו מחותך", כשצלאו מלכתחילה מחותך, ואסור להחזיר את החתיכות, אפילו נצלו כל צורכן, שמא יתן אותן סמוך לחשיכה, ויחשוב שהן נצלו, מפני שהן ניצלות בזמן מועט, וימצא שעדיין הן נא, ולא יוכל להחזירן, ומביא את הפסח לידי פסול. אבל כשהוא יודע שאסור להחזיר את החתיכות אפילו אם נצלו כל צורכן, אלא שהוא רוצה לצלות אותן יותר, אף הוא נותן את כל הפסח מבעוד יום, כדי שיהא בטוח שיצלה כל צורכו לפני האכילה. ובספרי ראה פי' קל"ד, עמ' 190: ובשלת ואכלת וכו', מלמד שמחזיר את החתיכות ואת האברים דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר בשבת בין כך ובין כך אסור וכו'. ובהגהות ר' סולימן הביא את התוספתא שלנו, והגיה על פיה את הספרי. ועיין בספרי דבי רב לרד"ף, רל"ב ע"ב, שחזר ופירש את התוספתא שלפנינו, ברם פירושו הוא בניגוד לירושלמי שבת הנ"ל. ולא עוד אלא שקשה להגיה את נוסח הספרי נגד כל הנוסחאות בדפוס ובכי"י, וכ"ה גם בפירוש רבינו הלל ובילקוט רמז תתק"ד. ולפיכך נראה שהספרי חולק על התוספתא כאן, ולפיו סובר ר' יהודה שמחזירין אפילו חתיכות. והטעם הוא משום שלדעתו הפסח נצלה בכל ערב פסח כבוא השמש, ונאכל בתחילת הערב, עיין לעיל ספ"ב, שו' 67, ומש"ש ד"ה ומלשון. ואם יש לו כבש אחד גדול שצלייתו ממושכת מותר לו לחתכו לכתחילה וליתנו ע"ג גחלים, ודרש את הכתוב ראה ט"ז, ו' "כבוא השמש מועד צאתך ממצרים, ובשלת ואכלת במקום", שיצלה כבוא השמש ויאכל אח"כ בערב על אתר. ומכיוון שמצותו בכך, הרי אם חל ערב הפסח בערב שבת מותר לו להחזיר בין באברים ובין בחתיכות, אעפ"י שניראות כבשר של חול. ואפילו אם ימצא שהן עדיין נא, כיוון שנתבשלו כמאכל בן דרוסאי מחזירין, מפני שלא גזרו על כך בקרבן פסח. ור' יוסי חולק על ר' יהודה וסובר שבשבת אסור להחזיר מכל מקום בין שלם בין חתיכות ובין אברים, וביום טוב מחזיר בכולם, אעפ"י שעדיין לא נצלו כל צורכן, ומה שסובר ר' יוסי שהפסח אין צולין אותו חתיכות, הוא דווקא לכתחילה, אבל בדיעבד אף ר' יוסי מודה, עיין מ"ש לעיל פ"ה ה"י, שו' 43–44, סד"ה ובזמן הזה.

3 9. ואין מחזירין אותו חתכות. כלומר, מפני שחתיכות נראות כבשר של חול, שאין מחזירין אותן בשבת לתנור.

4 9-10. על מה נחלקו על האברין וכו'. כלומר, מכיוון שלא חתכו לחתיכות אלא איברין איברין נראה כקרבן פסח, שחשש בו משום שבירת העצם, ועיין ר"מ פ"י מה' קרבן פסח הי"א.

5 10. שבית שמיי או' מחזירין ובית הלל או' אין מחזירין. וכ"ה בד. אבל בכי"ע ובכי"ל: שבית שמאי אומ' אין מחזירין ובית הילל אומ' מחזירין. ועיין לעיל שבת פ"ב, שו' 45 ואילך.